כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' שבח

פסק דין

בפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום חוב בסך 60,358 ₪ בגין שימוש בכרטיס אשראי.

במוקד המחלוקת טענת הנתבעת לפיה אין לה יריבות עם התובעת שכן השימוש בכרטיס האשראי נשוא התביעה נעשה על ידי החברה בה עבדה הנתבעת.

תמצית העובדות

התובעת הינה חברה אשר עוסקת במתן אשראי ללקוחותיה, בין השאר באמצעות הנפקת כרטיסי חיוב מסוגים שונים. הנתבעת הייתה עד לשנת 1995 בעלת מניות בחברת ק.ר. נציגויות מסחר יבוא וקמעונאות בע"מ (לשעבר חברת קנדילנד רשת חנויות בע"מ; להלן: "החברה"). החברה הוקמה ב- 1990 על ידי הנתבעת ובעלה, יוסי שבח, ובשנת 1995 הועברו מניות החברה במלואן לבניה של הנתבעת, אורן ואילון שבח. הנתבעת הועסקה על ידי החברה כמנהלת חשבונות.

במהלך 1998 הנפיקה התובעת כרטיס חיוב מסוג "ויזה זהב" ואשר מספרו מסתיים בספרות 2031. בכרטיס נעשה שימוש במשך מספר שנים עד אשר נמסרה לתובעת הודעה על אובדן הכרטיס, הודעה אשר בעקבותיה הונפק על ידי התובעת כרטיס אשראי חלופי המסתיים בספרות 9337 (להלן: "הכרטיס").

בכרטיס נעשה שימוש שוטף אשר החיובים בגינו נעשו באמצעות חיוב חשבון החברה בבנק הבינלאומי, חשבון מס' 208477. דא עקא, שהחיוב בגין השימוש בכרטיס ואשר נועד לדצמבר 2010 חולל ולא שולם לתובעת וכך גם כל יתר החיובים בגין השימוש בכרטיס לאחר מועד זה. אי פירעון החיובים לתובעת הביא לחוב בסך של 55,555 ₪ בערכי קרן נכון לחדש פברואר 2011.

בסמוך לאותו מועד, נקלעה החברה לקשיים וביום 23.11.10 הגישה החברה בקשה למתן צו הקפאת הליכים ואישור הסדר נושים (תיק פר"ק 44809-11-10 בבית המשפט המחוזי בנצרת). הליך זה הביא למתן צו להקפאת הליכים ביום 2.12.10, מינוי נאמן, ואישור הסדר נושים ביום 17.5.11. התובעת הייתה מודעת להליכי ההסדר הנושים של החברה ולא הגישה כל תביעת חוב במסגרתו.

התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לפרוע את החוב בגין השימוש בכרטיס ובתגובה הודיעו החברה והנתבעת כי החוב הינו חוב של החברה, שלכן אין בסיס לדרישה המופנית לנתבעת. בהיעדר הסכמה הוגשה תביעה זו ביום 24.10.11.

תמצית טענות הצדדים והראיות

לטענת התובעת, הנתבעת היא בעלת הכרטיס והיא שחייבת בתשלום החוב בגין השימוש בו.

לפי גרסת התובעת, הנתבעת היא זו שהזמינה את הכרטיס מהתובעת עוד בשנת 1998, היא זו שהשתמשה בו והיא זו שנותרה חייבת את החוב בגינו. הקשר היחיד של החברה לכרטיס, לפי טענת התובעת, הוא משלוח דפי החשבון לכתובת החברה החל מחדש מאי 2009 לאחר שעד אז נשלחו דפי החשבון לבית מגורי הנתבעת. שינוי זה נעשה לבקשת הנתבעת אך איננו משנה את עובדת היות הנתבעת בעלת הכרטיס והלקוח של התובעת.

לטענת הנתבעת, החברה היא היא בעלת הכרטיס והיא לבדה חייבת בגין השימוש שנעשה בו.

לפי גרסת הנתבעת, ציון שמה בפירוט החיובים בגין הכרטיס נובע מהיותה אשת הקשר עם התובעת, ברם הכרטיס היה כרטיס של החברה, השימושים בו נעשו במסגרת פעילות החברה, החיובים בגינו נעשו מחשבון החברה והתביעה לא נועדה אלא לעקוף את הסדר הנושים שנעשה לחברה.

התובעת תמכה את גרסתה בתצהירה של גב' מורן כהן. גב' כהן הצהירה שהינה עובדת במחלקת הגבייה של התובעת כך שעדותה מתבססת אך ורק על הרישומים בספרי התובעת ואין לה ידיעה אישית בכל הנוגע להתקשרות נשוא התביעה.

הנתבעת תמכה גרסתה בתצהירה היא וכן בתצהיר בנה, אורן שבח. בדיון אשר התקיים בפני ביום 26.5.13 נחקרו המצהירים ובתום החקירות סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

דיון

המחלוקת אשר עומדת להכרעה הינה מחלוקת עובדתית בשאלת זהות זה שהתקשר עם התובעת בהסכם לשימוש בכרטיס האשראי, אותו זה שגם חייב בפירעון החוב לתובעת. אין בין הצדדים מחלוקת על קיומו של החוב, כאמור בתחשיבי התובעת, אלא שלגרסת הנתבעת החברה היא זו שחייבת בפירעונו בעוד שלגרסת התובעת הנתבעת היא זו שהזמינה את הכרטיס וחייבת בפירעון החוב בגין השימוש בו.

נוכח מחלוקת זו, הנה אשר התברר:

לא הוצג כל חוזה כתוב לשימוש בכרטיס נשוא התביעה, ולטענת התובעת לא נשמר העתק ההסכם נוכח הזמן הרב שעבר מאז הונפק ב- 1998.